ברקוביץ ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנאמן בפשיטת רגלו של החייב נחום ברקוביץ (להלן: "החייב"), להורות כי ויתורו של החייב על זכויותיו בחלק הנדל"ני של ירושת אביו המנוח מהווה הענקה בטלה כמשמעה בס' 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה").

ביום 24.8.1997 נפטר אביו של החייב. אחיו של החייב, אמיל ברקוביץ (להלן: "אמיל"), הגיש בקשה לצו ירושה. במקביל לדיון שנערך בבקשה לצו ירושה בבית הדין הרבני בשנת 1998, הושגה הסכמה בין אמיל לחייב, לפיה ויתר החייב לטובתו של אמיל על חלקו הנדל"ני בירושתו של המנוח תמורת תשלום של 10,000 דולר. בעקבות כך ניתן צו ירושה ולפיו אמיל הינו היורש היחיד של נכס הנדל"ן. הנכס המדובר לא היה אלא משרד בשטח של 26 מ"ר ברח' חובבי ציון 40 בפתח תקוה, הידוע גם כתת חלקה 26 בחלקה 288 בגוש 6380 (ראה נסח רישום מקרקעין שהוגש ביום 24.2.2011), ששימש כמשרד פרסום של האב המנוח. מלכתחילה, הבעלות בנכס המקרקעין בו פעל המשרד נחלקה בחלקים שווים בין אמיל למנוח- כל אחד מהם החזיק ב- 50% מן הזכויות בנכס. אלמלא הושגה ההסכמה בין החייב לאמיל, אמור היה אמיל לרשת 50% מזכויותיו של האב המנוח ובכך להפוך לבעלים של 75% מן הנכס, והחייב אמור היה לרשת אף הוא 50% מזכויותיו של המנוח ובכך להפוך לבעלים של 25% מהנכס. על יסוד אותה הסכמה, שילם אמיל לחייב ביום 16.8.1998 סך של 36,000 ₪, שווה ערך ל- 10,000 דולר באותה עת. זמן קצר קודם לכן, ביום 9.8.1998, חתם החייב על אישור לפיו קיבל מאמיל את כל המגיע לו בגין המשרד.

באותה עת החייב לא היה בעל כושר פרעון של כל חובותיו. מכאן בקשתו של הנאמן.

בתגובה לבקשה, הגיש אמיל תצהיר ובו פירט את נסיבותיה של העסקה שנקשרה בינו לבין החייב. לדברי אמיל, הוא ביקש להמשיך ולהפעיל את משרד הפרסום שהיה בנכס גם לאחר פטירתו של אביו, ולכן הציע לחייב לרכוש את חלקו בנכס בהתאם להצעת מחיר שעמדה על הפרק, ולפיה שוויו של הנכס בשלמותו הינו 40,000 דולר. הואיל וחלקו של החייב בנכס מכח ירושה היה 25% בלבד, הוסכם כי אמיל ישלם לו 10,000 דולר, וכך אכן קרה. בעדותו בעל פה הסביר אמיל כי מדובר בהערכת שווי שמסר מתווך מקרקעין, ולא מדובר בקונה פוטנציאלי שביקש לרכוש את הנכס במחיר האמור. אמנם, בבית הדין הרבני הוצג הדבר כויתור של החייב על ירושת אביו, אך למעשה, היה מדובר בעסקת מכר לכל דבר וענין בין שני האחים. אמיל ציין כי בשל יחסיו המעורערים עם החייב, לא היה כלל מודע למצבו הכלכלי של החייב באותה עת, וגם לא לאחר מכן. לדידו, לא מדובר כלל בהענקה אסורה לפי ס' 96 לפקודה, שכן לפי ס' 96(ג)(2) לפקודה, העברת נכס לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך אינה נחשבת "הענקה" לצורך ביטולה.

בשלב מאוחר יותר של ההליך, עלה בידי אמיל להציג את דפי חשבון הבנק שלו, המעידים כי השיק שמסר לחייב אכן נפרע.

יצויין כי אמיל נחקר על תצהירו ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשתו של הנאמן להדחות, הואיל ואין המדובר בהענקה בת ביטול, אלא בעסקה בה ויתר החייב על זכויותיו בנכס כנגד תמורה בת ערך, לטובת אמיל אחיו, שנהג בתום לב, והכל כמפורט להלן.

ס' 96 לפקודה קובע:

"(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

"הענקה", לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

בשל נישואין ולפניהם;

ת"ט תשמ"א-1981לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

ת"ט תשמ"א-1981

לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."

מכאן שהעברת נכס לטובת קונה בתום לב ובתמורה בת ערך אינה מהווה הענקה בת ביטול, גם אם באותה עת המעניק לא היה בעל כושר פרעון של כל חובותיו.

שמעתי את עדותו של אמיל ואני נותן בה אמון מלא. מעדות זו מתברר כי לא היתה כל כוונה של האחים להבריח נכסים כדי לרמות את נושיו של החייב, אלא מדובר בעסקה רגילה וסבירה, שתנאיה נקבעו בהתאם להערכת שווי של מתווך מקרקעין, שהובא לשם כך במיוחד על ידי החייב (ע' 7 לפרוטוקול). לא הובאה בפניי חוות דעת שמאי מה היה שוויין האמיתי של זכויות המקרקעין עליהן ויתר החייב כנגד קבלת סך של 10,000 דולר, אך בענין זה נטל הראיה מוטל היה דווקא על הנאמן, ולא על אמיל, שכן מי שצריך להוכיח קיומה של הענקה אסורה כמשמעה בפקודה הוא מי שטוען לקיומה של הענקה אסורה, קרי, הנאמן. על כן, ההמנעות מהבאת ראיות בענין זה פועלת לחובתו של הנאמן ולא לחובתו של אמיל.

אכן, לא נערך הסכם בכתב כפי שיש לעשות כאשר מדובר בעסקת מכר מקרקעין, אך מאידך, צריך לזכור כי לא מדובר בהעברת זכויות בנכס מאת החייב לאמיל, אלא בויתור של החייב על זכויותיו בירושת אביו. ויתור כזה, שעה שהוא נעשה כנגד תמורה בת ערך, איננו מהווה אמנם עסקה במקרקעין אך די בו על מנת שכל הזכויות במקרקעין יוקנו לאמיל מבלי שהדבר ייחשב כהענקה אסורה שניתן לבטלה ומבלי שניתן יהיה לאיין את הפועל הקנייני של הויתור רק משום שלא נערך הסכם מכר מקרקעין. גם העובדה שלא שולם מס בגין אותו ויתור, אינה מעלה או מורידה, שכן שאלת המיסוי (אם בכלל קיימת חובת מס במקרה כמו שבפנינו), אין בכוחה להפקיע את התוצאות הקנייניות של ויתור על חלק בירושה.

הנאמן ניסה להצביע בסיכומיו על תהיות כאלה ואחרות המתעוררות מתוך עדותו של אמיל, אך לא מצאתי בהן ממש. בודאי שאין יסוד לקביעתו של הנאמן בסיכומיו כאילו גרסתו העובדתית של אמיל נסתרה במהלך חקירתו הנגדית. גם הנסיון לייחס לאמיל טיעון כוזב בס' 4 לתצהירו לפיו היה שותף במשרד הפרסום של אביו, אין בו ממש, שכן כל שטען אמיל הוא שהיה שותף בנכס המקרקעין, וטענה זו היא טענת אמת המגובה על ידי נסח רישום המקרקעין. גם בחקירתו הבהיר אמיל כי לא היה שותף בעסק של משרד הפרסום, אלא רק שעזר לאביו בזמנו החופשי. ברור כי זיקתו של אמיל לפעילותו של משרד הפרסום היתה גבוהה מזו של החייב, שכן אמיל היה בעל 50% מהזכויות בנכס, ממש כמו אביו המנוח, בעוד שלחייב לא היו מעולם זכויות קניין בנכס. מכל מקום, לענין זה אין כל חשיבות לצורך הכרעה בשאלה היחידה העומדת על הפרק, קרי, האם הויתור על הזכויות בנכס המקרקעין מהווה הענקה שניתן לבטלה.